<h1>שו"ת הרשב"א החדשות מכת"י סימן כ"ד</h1>
<h2>דף טו.</h2>
עוד כתבת, כתוב שם [רמב"ן שמות י"ב ט"ז] כל מלאכה לא יעשה בהם, לשון רש"י ז"ל אפילו על ידי אחרים. ולא הבינותי, שאם אחרים אלו ישראלים, הם עצמן מוזהרים עליה וכו', ואם אחרים אלו גוים, אין אנו מוזהרים בתורה על זה, אלא שיש בו משום שבות מדבריהם וכו'. אבל מצאתי במכילתא [פ' בא], כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך. ומסיק דודאי היא אסמכתא. ואנו משטתה דמר עמדנו על נכון אלה הדברים זה כמה. בודאי דברי רש"י ז"ל הם הדברים האמורים במכילתא, ולא אסמכתא הם אלא לאו גמור הוא, ובעבד ערל דאשכחן ביה עשה במקום אחר, וכדמסיק ביבמות [מ"ח ע"ב] וינפש בן אמתך דכולי עלמא בעבד ערל הכתוב מדבר, ובמלאכת רבו אפילו עשה על דעת עצמו, לפי שמצווה על שביתת עבדו כמו שמצווה על שביתת בהמתו. ומה שמתיר במכילתא אבל עושה הגוי מלאכתו, ואפילו הגוי הוא עבדו של ישראל אין רבו מצווה על שביתתו, הטעם מפני שמא העבד יצטרך למלאכת עצמו למזונותיו, וכשם שמותר לאדם להעמיד בהמתו על גבי עשבים מחוברים והיא אוכלת [שבת קכ"ב ע"א]. ומה שאמרו [שם ק"נ ע"א] אמירה לגוי שבות, מיירי בגוי שאינו כבוש תחת ידינו, יעשה מלאכתנו לצואתנו אם ירצה אם ישמע אם יחדל. ע"כ לשונך.
תשובה גם הרב ז"ל כן כתב בפירוש התורה בסדר וישמע יתרו [שמות כ'] דעבד ואמה התושבים וגר תושב אסורין במלאכתנו, והביא אותה שמועה שביבמות. וכן האמת בלי ספק שעבד ערל אסורין אנו לעשות מלאכתנו על ידו דבר תורה. ולפי מה שאתה סבור, אף אנו יכולין להעמיד ההיא דמכילתא דלא יעשה גוי מלאכתך בגר תושב, ואעפ"י שאינו כבוש תחת ידינו ואם ירצה יעשה או יחדל, דגר תושב אסור במלאכתנו, וכדמוכח ההיא דיבמות [מ"ח ע"ב] דאמרינן וינפש בן אמתך והגר, והגר זה גר תושב או אינו אלא גר צדק כשהוא אומר וגרך אשר בשעריך הרי גר צדק אמור הא מה אני מקיים והגר זה גר תושב. ובכריתות פרק ארבעה מחוסרי כפרה [ט' ע"א] אמרינן ר' שמעון אומר אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים עושין מלאכה לעצמן בשבת כישראל בחול וא"ר אידי בר גרשון אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' שמעון, ומשמע התם דבמלאכת עצמן נחלקו הא במלאכתנו לכולי עלמא אסורין, וכן האמת.
ומכל מקום ההיא דמכילתא משמע דאסמכתא בעלמא היא כדברי הרב זצ"ל, דאי אפשר דעבד ערל בי"ט בלאו דבר תורה, דא"כ תימה על עצמך, דבשבת החמורה לא מצינו בין בעבד ערל בין בגר תושב אלא עשה דוינפש בן אמתך והגר, יום טוב הקל נרבה אותו ללאו. וא"ת דוינפש בן אמתך אינו אלא גלוי בעלמא שגם הם באיסור מלאכת שבת לנו, וממילא קיימי בלאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך וגרך אשר בשעריך. ויש לנו לאוין כיוצא בזה, כאיסור לאו דגיעולי גוים [ע"ז ס"ז ע"א] ואיסור לאו דגיזה ועבודה דפסולי המוקדשין [בכורות ט"ו ע"א] שאין לאו מפורש בהן בכתוב, אלא דגיעולי גוים כיון שהנבלה בלאו אף הגיעול שלה שאסרה תורה ואמרה [במדבר ל"א] כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש, דמשמע הא אם לא תעבירו אסור, לא דיינינן ליה בלאו הבא מכלל עשה בלבד אלא גלויי מילתא בעלמא הוא דהרי הוא בכלל לא תאכלו כל נבלה [דברים י"ד], וכן בפסולי המוקדשין שאמרה תורה תזבח, ולא גזה ועבודה, לא דיינינן ליה בלאו הבא מכלל עשה אלא גלויי מילתא בעלמא הוא דהוי בכלל לא תגוז בכור צאנך. לא היא, דהתם טעמא משום דמכיון שאסרה תורה נבלה בלאו אף הגיעול ממילא אסור, אלא שהתורה התירה את הכלים בהגעלה או בלבון, וממילא כל שלא הגעיל ולא לבן עדיין ישנו באסורו הראשון. וכן פסולי המוקדשין מתחלתן נאסרו בלאו, ואין הפסולין במשמע, אלא שהתירתן התורה במומין באכילה בלבד, הא גיזה ועבודה באיסורן הראשון הן עומדין. אבל כאן לא שמענו שום איסור מלאכה בעבד ערל וגר תושב עד עכשו, וכאן לא אסרן אלא בעשה. וכיון שכן אם בשבת החמורה אינן אלא בעשה יום טוב הקל היאך נרבה אותו ללאו. ומכל מקום איני רואה מה שכתב הרב ז"ל דאין במלאכת שום גוי בין בשבת בין ביו"ט אלא שבות עם אמירה דישראל, אלא עבד ערל וגר תושב בין בשבת בין בי"ט באיסור עשה נינהו.
גם יראה לי שעבד ערל עושה מלאכה בין לעצמו בין לגוים אע"פ שרבו מעלה לו מזונות ואינו צריך למלאכת ידיו למזונות, שלא נאסר אלא במלאכתנו בלבד. שאלו היה אסור לעשות מלאכה שלא לצורך אכילתו כמו שנראה מדבריך, אף משום אוכל נפש לא היינו מתירין לו, דכל שנאסר במלאכה בשבת לר"ש דכריתות דקימא לן כותיה, אין הפרש בין מלאכת אוכל נפש לשאר המלאכות ובין לצורך אוכל נפש לשלא לצורך אוכל נפש, דכל שנאסר לכל נאסר וכל שהותר לכל הותר, דעושין מלאכה בשבת כישראל בחול קאמר. וטעמא דרב הונא דאמר מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת, היינו משום דכתיב למען ינוח שורך וחמורך והיינו נייח דידה, אבל עבד שטורח בשאר מלאכות משום אוכל נפש וטורח גם במלאכת אוכל נפש כבשאר מלאכות לא. ועוד נראה לי דאותו טעם דנייח דידה אינו עיקר, אלא עיקר היתר העמדת הבהמה על גבי עשבים בשבת היינו משום שהיא היא שאוכלת מדעתה, ואין עליה מצות השביתה אלא אנו הוא שנצטוינו בשביתתה, ולא תהא שביתת בהמתנו חמורה עלינו משביתת הקטנים שבאין לכלל מצוות ואעפ"כ אין אנו מצווין להפרישן, וכדאמרינן בפרק חרש [יבמות קי"ד ע"א] אל יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם הבא לי מפתח אבל מניחו תולש מניחו זורק. ולא מניחו לבד אמרו, אלא מעמידו ממש על האיסור דרך שתיקה וכלאחר יד לדעת שיאכל מן האיסור, וכל זה בכלל היתר דאין מצווין להפרישו, דלא אסרה תורה אלא להאכילו בידים משום דכתיב ביה [ויקרא י"א] לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום, ואי נמי באומר לו טול ואכול דזה נמי בכלל לא תאכילום. ושמעינן לה מדרב יצחק בר ביסנא [יבמות קי"ג ע"ב] דארכסו ליה מפתחות דבי מדרשא ברשות הרבים אתא לקמיה דר' פדת אמר ליה זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם אפשר דמשכחו ליה ומייתו להו. וכל שכן בהמתנו שאנו מעמידים אותה על העשבים והיא אוכלת מנפשה. והוא הטעם בעבד ערל דעושה מלאכה בין לעצמו בין לאחרים שאין אנו מצווין להפרישו. ואינו דומה לשאלה ושכירות דבהמה דאסור [ע"ז ט"ו ע"א], דהתם היינו טעמא, דכל שאנו מוסרין אותה לעבודה הרי היא כאלו עושה מלאכתנו, והוא הדין לעבד. ואפשר דאפילו עבד עושה מלאכתנו לדעת עצמו אין אנו מצווין להפרישו, דאין שביתתו על עצמנו אלא כשביתת הקטנים, וקטן שעושה מלאכתנו מדעת עצמו אין אנו מצווין להפרישו, וכמו שאמרנו וכדמוכחי מפתחות דר' יצחק, ולא נאסר אלא כשעושה לדעתנו, וכדתנן קטן שבא לכבות אין שומעין לו, ואוקימנא לה בפרק כל כתבי [שבת קכ"א ע"א] בעושה על דעת אביו, וה"ה לעבד ואמה התושבים. והיינו דאיכא בין עבד ערל לגוי דעלמא, דגוי אין אנו מצווין להפרישו אפילו כשעושה על דעתנו, ובלבד שלא תהא שם אמירה דישראל, וכדתנן נכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, ואוקימנא בעושה על דעת אביו, ואקשינן מכלל דנכרי נמי בעושה על דעת ישראל אין אומרין לו כבה ואל תכבה, ופריק נכרי אדעתא דנפשיה קא עביד. אבל עבד ערל אדעתא דאדון קא עביד ומצווה להפרישו כקטן. אבל בניכר שעושה על דעת עצמו אפילו בעושה מלאכת רבו אין רבו מצווה להפרישו דבר תורה. זהו שנראה לי. ואתה בנפה טהורה שלך תבור אוכל מתוך פסולת ותעמיד דבר על בוריו.
